נקודת ציון מהחשובות במרכז סוזן דלל הינה קיר ההנצחה, טריפטיכון צבעוני, הממוקם בצידה המזרחי של הרחבה הנושאת את שם הוריו של ז׳אק דלל , סלמן ושרלוט דלל.

הקיר המורכב כאמור, משלושה חלקים הנתונים בתוך גומחות בקיר (כל אחת במידות של 2 מ'2x מ') משמש כמקור אינפורמציה להציג את סיפורה של נווה צדק. כל חלק מוקדש לנושא אחר הקשור בתולדות השכונה. הראשון, מאזכר את מקימיה של השכונה שבשנת 1886 החלו בבניית "בתי הרכבות" (שיטת הבתים הצמודים) ומציג את מייסדי השכונה: אהרון יוסף שלוש, שמעון רוקח, חיים אמזלג וזרח ברנט והוא כולל, בין השאר, גם צילום חומת יפו וחותמות רלוונטיות.

הקיר האמצעי מוקדש לבנייה ולתחבורה ובו נראים, בין, דמויות מריצנים, גשר הרכבת, גימנסיה הרצליה, בית הספר לבנות על הגדר המקורית שלו (שהמתכננים ויתרו עליה, וחבל) ועוד. והקיר האחרון מוקדש ל"פועל הצעיר" ולסופרים תושבי השכונה: ש"י עגנון, דוד שמעוני, אז"ר- (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'), יוסף חיים ברנר ודבורה בארון ויש בו איזכור לצד הדתי של החיים בה בדמותו של הרב קוק שקבע את מעונו בשכונה. בקיר זה רואה האמן משום סגירת מעגל תרבותית ששני קצותיו המתחברים הם אנשי הרוח שמצאו מגורים זולים יחסית בנוה צדק של שנות העשרים והשלושים מחד, ותחייתה התרבותית של השכונה בשנים האחרונות, מאידך. מוטיבים חוזרים ומקשרים הם חותמות ישנות של ארגונים שונים כאליאנס, חברת נווה צדק לבניין בתים ועוד, ובעיקר עצי פרחי ארץ־ישראליים: תפוז, כמזכרת לפרדסים המקוריים שהיו באיזור, תמר - המתקשר גם, לדברי האמן, לפסוק "צדיק כתמר יפרח" ורימון, כסמל לחכמה היהודית.

תרומתם של קירות אלה לככר היא גדולה גם במידע שהם מכילים וגם בתוספת המימד האנושי לשפע הארכיטקטוני שמסביב - ואף זו כוונה מוצהרת של האמן. בנוסף, מהווה הקיר נקודת צבע שחסרה כל כך על הרקע הבהיר, כמעט בהיר מדי, של הקומפלקס הארכיטקטוני הזה. הצבעוניות חריפה וים תיכונית בוורודים, כחולים וירוקים שונים. המימד העכשווי מופיע באופי הקולאז'י של הקומפוזיציות המורכבות, אך המואזנות להפליא וכן באופי ההגדלה - במתכונת צילום מסמכים - שיש לצילומים הישנים המוגדלים פה. בחירת אריחי הקרמיקה כמצע לעבודה היא הבחירה הנכונה ביותר שיכולה הייתה להיעשות, הן מבחינת עמידותו של חומר זה אך גם בכך שהוא מתקשר לעיטור הבתים הישנים שעדיין ניתן לראות בתל אביב.

"זוהי אחת העבודות היפות והמשמחות שנראו לאחרונה במקומותינו. קיר עכשווי המתקשר לעבר. ואם יהיו פה עוד כמה כאלה, יהיה אפשר לקרוא לזה מסורת". (יהודית אייל, "דבר", 3 בדצמבר 1989)